שחיקה היא אויב שקט אך קטלני של העובד המודרני. זהו מצב מתמשך של תשישות פיזית, מנטלית ורגשית, הנובע מחשיפה ממושכת למתחים ולדרישות בלתי פוסקות במקום העבודה. הנפגעים מוצאים את עצמם על סף פקיעה, כשכל משאבי האנרגיה והמוטיבציה שלהם מתנקזים אל תוך מערבולת אינסופית של לחצים.
איך מזהים ששחיקה מתדפקת על הדלת? הסימנים יכולים להתבטא בשלוש זירות עיקריות:
סימנים פיזיים:
קצב לב מואץ, כאבי ראש תכופים, יתר לחץ דם, אובדן תיאבון או ירידה חדה במשקל.
סימנים רגשיים:
תחושת תסכול מתמדת, חרדה מוגברת, שכחה ובעיות ריכוז, ואף התפתחות של דיכאון.
סימנים התנהגותיים:
עלייה בצריכת סיגריות או אלכוהול, הפגנת רשלנות כלפי המטלות, והיעדרויות תכופות מהמשרד.
אבל מה באמת דוחף אותנו אל קצה גבול היכולת? מה הגורמים המרכזיים ללחץ בסביבת העבודה?
הלחץ לעמוד בסטנדרטים גבוהים: כל תפקיד בארגון מגיע עם סט ברור של ציפיות מצד הממונים והקולגות. כשיש פער בין הדרישות הללו לבין היכולות או השאיפות של העובד עצמו – המתח בלתי נמנע. לחץ בלתי פוסק להגיע להישגים ולעמוד ביעדים שנקבעו מבחוץ, בלי התחשבות מספקת ביכולות האישיות, הוא מתכון בדוק לשחיקה.
עומס יתר ולוח זמנים בלתי אפשרי:
כשהמשימות מצטברות בקצב מסחרר והדדליינים לוחצים מכל עבר, קל להרגיש שאתה טובע. במיוחד כשנדרש לתעדף בין יעדים סותרים ולבצע מספר תפקידים במקביל, בלי שהוקצו לכך זמן ומשאבים הולמים. העומס יכול להיות כמותי או איכותי, אבל בשני המקרים התוצאה זהה – עובד מותש ומדולל.
השפעת גורמי האישיות השונים:
לכל אחד מאיתנו יש דרך ייחודית להתמודד עם לחצים, המושפעת מהאופי, מההשקפות ומחוויות החיים האישיות שלנו. מחקרים פסיכולוגיים מצביעים על הבדלים מהותיים בין שני טיפוסים עיקריים:
אנשים מ"טיפוס A" הם לרוב שאפתנים מאוד, בעלי מוטיבציה עזה להישגים, נוטים לתחרותיות, חסרי סבלנות, ותמיד "על הגז". לעומתם, בני "טיפוס B" נוטים להיות רגועים, סבלניים, פחות כוחניים ומקבלים את החיים ביתר קלות.
מסתבר שדווקא בעלי התכונות של "טיפוס A", על אף (ואולי בגלל) מרצם והתלהבותם, נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח תסמיני שחיקה מוקדמים, ביחס לאנשים בעלי מזג רגוע ושליו יותר. הנטייה שלהם להילחץ מכל פרט ולקחת ללב כל כישלון קטן מעמידה אותם בחזית הפגיעה מהתשה נפשית ופיזית.
גם האופן שבו העובד תופס את תפקידו ותרומתו לארגון משחק תפקיד מכריע. ככל שמרגישים יותר מעורבות, אוטונומיה ומשמעות בעשייה – כך עולה תחושת הערך והשליטה, וכוחות ההתמודדות עם הלחץ מתחזקים. מאידך, עבודה מונוטונית וחד-גונית, בלי אופק התפתחות ברור, היא כר פורה לשחיקה ולתסכול.
אז מה אפשר לעשות? איך מנצחים את ההתשה הזוחלת הזו?
שינוי זווית הראייה: אם אין ביכולתנו לשנות את המציאות עצמה, אולי אפשר לשנות את הפרשנות שלנו כלפיה. במקום לראות בקשיים איום או סבל בלתי נסבל, אפשר לבחור להתייחס אליהם כאל אתגר מלמד ומצמיח. אם נהיה סקרנים וקשובים לאפשרויות הלמידה שטמונות בכל התנסות, ופתוחים לצמיחה שיכולה לצמוח דווקא מתוך המשברים – נצליח לשמור על כוחות ההתמודדות שלנו לאורך זמן.
בקשת עזרה והפחתת הבידוד:
הרבה פעמים אנחנו חוששים או מתביישים לבקש סיוע כשאנחנו מוצפים. אבל הנטייה להסתגר ולשאת לבד בנטל רק מעצימה את העומס והמצוקה. שיתוף של הממונים או העמיתים במצב, וגיוס פעיל של תמיכה ועזרה מעשית, יכולים להקל משמעותית על התחושות ולפזר את הערפל.
תנועה והפוגות מודעות:
מחקרים הוכיחו שוב ושוב את הקשר ההדוק בין בריאות הגוף לעמידות הנפשית. פעילות גופנית סדירה מייצרת מאגרי אנרגיה חדשים, מעלה את רמות הסיבולת והחוסן, ומאפשרת לנו להתמודד ביתר קלות עם מטלות מאתגרות.
חשוב לציין כי גם הפסקות קצרות ומכוונות במהלך יום העבודה – לנשימה, להרפיה או לחיבור לעצמנו – עושות פלאים ליכולת לנהל את הלחצים בתבונה.
אבל הטיפול בשחיקה הוא לא רק עניין של אחריות אישית. זו גם סוגיה ארגונית מהמעלה הראשונה. על מנהלים והנהלות מוטלת החובה ליצור סביבת עבודה בריאה ומאוזנת, שמכבדת את הצרכים האנושיים של העובדים ונותנת להם כלים להתמודד עם העומס והמתחים הבלתי נמנעים.
מקומות עבודה רבים מציעים כיום הדרכות לניהול לחצים, סדנאות לאיזון עבודה-פנאי, וגם הטבות כמו חופשות מיוחדות או ימי כיף לצורכי התאוששות והתחדשות. אבל מעבר לפינוקים הנקודתיים הללו, נדרש שינוי עומק בתפיסת התפקיד ובציפיות שמציבים בפני העובדים.
הארגון צריך להכיר בכך ששחיקה אינה סימן לחולשה
מהי שחיקה אם לא תוצר כמעט בלתי נמנע של עבודה מאומצת לאורך זמן? אם קיימת ההבנה הזו, הארגון חייב לגלות רגישות לסימני המצוקה של הפרט, ונכונות אמיתית להתאים את העומסים והמשימות ליכולות הנתונות. ובמקום לדרוש מהאנשים להקריב את חייהם האישיים על מזבח הארגון – עליו לעודד אורח חיים מאוזן, שמותיר מקום לזמן פרטי, למשפחה ולתחביבים משמעותיים.
בתוך עולם תובעני ורווי קונפליקטים, שבו הגבולות בין העבודה לבית הולכים ונמחקים – המאבק בשחיקה הוא פרויקט הישרדותי וקיומי מהמדרגה הראשונה. מדובר במשימה מורכבת שמצריכה מאמץ מתמשך, גם ברמה האישית וגם ברמה המערכתית. אבל אין מנוס מלהתגייס אליה בכל הכוח, כי בסופו של דבר, הבריאות והאושר של העובד הם הבסיס לכל הצלחה ארגונית בת-קיימא.
